טיפול באמנות - תיאוריה

האמנות קיימת לאורך כל ההיסטוריה האנושית ובכל התרבויות, ומהווה צורך פסיכולוגי ורגשי בעל השפעות פסיכולוגיות ורגשיות. כאשר אנו עושים סימנים, אנו משקיעים מחשבה, זמן ומאמץ ב"ליצור מיוחדות" בנושא הנבחר, כדי להבדיל את הדימוי הזה מהשגרה. בטיפול באמנות – הדימוי המיוחד שנוצר בנוכחות המטפל ו/או הקבוצה, מעלה על פני השטח דברים מיוחדים שאפשר לחלוק, להבין, לשלוט ולסגור (דיסאיאקי, 1988 בתוך גל פיפר, 2006).

האמנות היא כלי טיפולי וחינוכי חשוב, המאפשר את העמקת המודעות וההתמודדות עם מצבים נפשיים שונים. השפה הסימבולית של הדימויים באמנות מעודדת ביטוי עצמי ספונטני, המעשיר את המרחב הפנימי ומאפשר תקשורת יצירתית ומשמעותית (סטור, 1972 בתוך דוידסקו, 1996). כיוון שהיצירה היא אופן הבעה בלתי מילולי, וברוב המקרים גם סימבולי, פישרה לא תמיד ברור ליוצר. ככזאת, היא פעולה לא מאיימת המאפשרת ביטוי רגשות קשים ככעס, אשמה, חרדה, בושה ותוקפנות, או ביטוי של זיכרונות שאינם נסבלים בגלל עוצמת הרגשות השליליים שהם מעלים (זומר, 2004 בתוך גל פיפר, 2006).

Rogers ( בתוך Klug, 2006) מגדירה את התהליך היצירתי כהופעה ממשית של היחיד מצד אחד, ושל החומרים, האירועים, האנשים או הנסיבות של חייו מצד שני. היא טוענת שהתהליך של יצירת דימויים כרוך בהבאת חלק מעולמו הפנימי של האדם, ולכן מהווה ביטוי של תהליכים לא מודעים. בעבודה עם ילדים הנמצאים במצוקה - האמנות מספקת מדיום מתאים ביותר באמצעותו ניתן לעבוד, מכיוון שילדים אלו, שלהם צרכים מיוחדים, מתקשים לעתים יותר מן האחרים לבטא את רגשותיהם. האמנות מספקת חופש, הנאה, משחק, קתרזיס, אפשרות להתלכלך בחומרים ולהתיזם – דבר שהוא הכרחי לעתים עבור ילדים שהתפתחותם הרגשית עוכבה במידה חמורה (דאלי, 1987).

תרפיה באמנות היא תחום שיכול לעזור ליחידים ליצור משמעות ולהגיע לתובנות, להשיג הקלה אל מול רגשות מציפים או טראומה, לפתור קונפליקטים ובעיות, להעשיר את חיי היומיום ולשפר את הרווחה האישית (Malchiodi, 1998 בתוך Klug, 2006). התרפיה באמנות היא בעלת חשיבות וערך רב ביותר עבור ילדים לשם ביטוי רגשותיהם, מחשבותיהם וקשייהם (דאלי, 1987). תרפיה באמנות מספקת לילד מרחב תרפויטי שבו יוכל לבחור קשת רחבה של אמצעים שיעזרו לו לבטא, לעיתים קרובות באופן בלתי מודע, צרכים, דאגות, פנטזיות ומשאלות מסויימים (דאלי, 1990). היא מסוגלת להציע דרך לבדיקת תחומים אישיים – פנימיים הנמצאים מחוץ לטווח המילים ולהבעתם, והיא יכולה ליצור גשר בין פנימי וחיצוני ולהביא לאינטגרציה רבה יותר של השניים (נואל האל, 1990). המדיום האמנותי עוזר בהפחתת הגנות. בדיבור אנשים שולטים, ולכן קל להפעיל הגנות. לעומת זאת בביטוי אמנותי ספונטני לא שולטים על התוצר שיוצא, ועובדה זו עוזרת לאדם לגלות את הקונפליקטים הפנימיים. הביטוי הרגשי הספונטני תוך כדי הפעילות היצירתית עוזר להתפרקות מתחים נפשיים, לעתים עד לכדי קתרזיס (Kramer, 1971 בתוך דוידסקו, 1996). כתרפיסטים באמנות עלינו לתת דעתנו לתהליך האמנותי כולו. תהליך זה מציע, כי במצב תרפויטי השימוש בחומרים אמנותיים מקל על פירוק ההגנות והתגלותם של רגשות, והתוצאה מבולבלת מדי ברוב המקרים מכדי להיקרא "אמנות". התוקפנות, הרגשות המנוגדים והרגשות המתפרצים הנחווים בתהליך זה יוצרים את מהות העבודה התרפויטית. מכיוון שהיצירתיות מקורה בתהליכים ראשוניים, חשוב, למטרות תרפויטיות, שהתוצר האמנותי לא יהיה מושלם מדי (דאלי, 1987).

אמנות ומשחק, בדומה לחלומות, מציגים ביטוי בעל תוכן חבוי בלתי מודע. קליין התייחסה למנגנוני ההגנה המוקדמים של האגו, שבהם אפשר להבחין בקשר בין מטפל לילד, תוך שהם משדרים התנסות שלא ניתן לתת לה ביטוי מילולי. מתן ביטוי מילולי לכך עשוי להבהיר, ולהביא לידי הקלה. ילדים אשר מסוגלים לתקשר בדרך סימבולית זו יהיו מסוגלים לתת ביטוי לעולמם הפנימי, אשר אחרת עשוי להיות בלתי ניתן להשגה (דאלי, 1990).

תהליך התרפיה הוא של אמפתיה ושיתוף; היחסים הראשוניים מתרחשים בין היצירה לבין היוצר, בין העצמי לבין האגו. בדרך זו הופך הדימוי למתווך, והיוצר הופך לתרפיסט של עצמו. כך הוא מתקדם לקראת אוטונומיה והסתמכות עצמית רבות יותר, לקראת פתרון ההעברה, לקראת אינדיווידואציה, ומאפשר לתהליך להתגלות בדרכו ובעיתו שלו. במקום זה נמצא כוחה המוחלט של התרפיה באמנות (נואל האל, 1990).

בתרפיה באמנות, עיקר המפגש הינו עשייה או חוסר עשייה של מוצר אמנות. תרפיה באמנות הינה מוכוונת-תהליך ולא תוצר, וקיים דגש רב יותר על תהליך העשייה או היצירה, ולא על הניתוח המילולי שלו (דאלי, 1990). חומרי האמנות משמשים אמצעי תקשורת, אך יש להם חשיבות נוספת, בכך שהילד יכול לעשות, לראות כסמלי, או ליצור, צורות ודמויות שבאמצעותן יוכל לתת ביטוי לחרדתו. מגוון המצבים הרגשיים שעשויים לבוא לידי ביטוי באמנות ומשחק הינו בלתי נדלה (שם).

קיימת נטייה לשים דגש על התרחשויות משניות, אך אלה חשובות ביותר, מאחר שהן עוררו רגשות ופנטזיות. כל פעילות, כגון שינוי תנוחה או הבעת פנים, יכולה לרמוז על המתרחש בנפשו של הילד. לכן, מחובתו של המרפא באמנות לבחון מקרוב ולהיות בקשר עם הילד במשך כל המפגש, ולא להרגיש כי מאחר שהוא עוסק בציור, אפשר לנתק את הקשר באופן זמני. הכלה נפשית זאת בזמן הפעילות היא זו אשר יוצרת את האמון ומפתחת את ההעברה (שם).

גישות מרכזיות בטיפול באמנות

ישנן שתי גישות מרכזיות, הרואות באופן שונה את מקומה של היצירה האמנותית בטיפול ואת תפקידו של המטפל:

הגישה הראשונה מכונה 'אמנות כתרפיה', הטוענת כי עצם התהליך היצירתי – יש בכוחו לרפא. יצירת האמנות מאפשרת לאינדיבידואל להביע את עולמו הפנימי, חוויה אשר לאורך זמן תוביל את המטופל לסיפוק ומימוש עצמי, לתיקון רגשי ולטרנספורמציה (Malchiodi, 1995 בתוך סנדו, 2009). האמנות היא מטבעה תרפויטית (Kramer, 1971 בתוך סנדו, 2009). היצירה האמנותית מאפשרת "התפרקות מנטל", מתן הזדמנות "לשחרר לחץ", לשחרר את הנפש מדחפים שאינם מוצאים ביטוי בחיי היום – יום וגם לאפשר למטופלים "לפצות" על אכזבות במציאות (סטור, 1991 בתוך סנדו, 2009).

לפי גישה זו, תפקידו של המטפל לספק סביבה המאפשרת התפתחותו של תהליך יצירה הנובע מהמטופל באופן ספונטני (אור ואמיר, 2005 בתוך סנדו, 2009).

הגישה השניה לטיפול באמנות מכונה 'אמנות בתרפיה', ומבוססת על הרעיון שאמנות היא אמצעי סימבולי לתקשורת. גישה זו מדגישה את התוצרים האמנותיים כאמצעים להעברה של נושאים לעבודה בטיפול,כמו: רגשות, קונפליקטים וכדומה (סנדו, 2009). בעזרת הנחייה תרפויטית ותמיכה בתהליך היצירתי באמנות, הבנות ותובנות חדשות מתגבשות במהלך הטיפול. האמנות עוזרת לפתור קונפליקטים ומאפשרת לראות דברים בצורה אחרת, דרך התבוננות מכוונים חדשים, ותפיסה אחרת של מצבים שיכולה להוביל לשינויים חיוביים, צמיחה וריפוי (Malchiodi, 1995 בתוך סנדו, 2009).

על פי גישה זו, תפקיד המטפל לסייע למטופל להבין את התכנים העולים באופן לא מודע ביצירה, על ידי ניתוח ועיבוד באופן וורבלי. שפת האמנות מהווה אמצעי גירוי לשיחה מילולית (אור ואמיר, 2005 בתוך סנדו, 2009).    במציאות – רוב המטפלים משלבים בעבודתם את שתי הגישות. הרעיון שעשיית אמנות יכולה להיות תהליך מרפא, כמו גם הרעיון שתוצרי אמנות מעבירים מידע רלבנטי לתהליך הטיפולי – שניהם חשובים. מטפלים עשויים לתת דגש לאחד הרעיונות על פני האחר, בהתחשב בגישתם ובצרכי המטופל ומטרות הטיפול (Malchiodi, 1998 בתוך Klug, 2006).